חרגול / מודן

ספר מרתק על החיים. המקריות, הכאב, קנאה ושמחה, תקוות שמתנפצות על סלע המציאות. הרהורים שלא מרפים 'מה היה אם'. בדידות וחברות. גורלות נחתכים באבחה וברגע. עידית היא רווקה המתגוררת בתל אביב, מורה במקצועה, טבעונית אדוקה השותה מים עם עלי תבלין. לא רוצה טלפון נייד ואינה מחזיקה מכונית. אוטוטו בת ארבעים ואין באופק זוגיות או ילד משלה, ילד אהוב, בן טיפוחים. הקשר עם אחיה שלא מתגורר בארץ רופף, אֵם מזדקנת המתגוררת בחיפה. בררנותה היא חלק מהבעייה למרות שהיא מסרבת להודות בכך בפה מלא. היא ממשיכה לקוות שהאביר על הסוס הלבן יפציע 'אאוט אוף דה בלו' ויגאל אותה בדהרה מחייה המשמימים אך אינה עושה הרבה בעניין. מצד שני, הלבד לא כל כך מעיק. תחושות העצמאות והתסכול למראה אמהות צעירות עם זאטוטים צוהלים כולל חברתה הקרובה והקולגה ענת מתערבבות זו בזו. לא חייבת להיות במיינסטרים של משפחתיות אבל הכמיהה ישנה. ילד. שלה. אוצר. שיקרא לה 'אמא' ויאהב כמו שתאהב אותו. כשמיכאל- רופא ילדים במקצועו ממוצא רוסי מפציע בחייה דרך ענת ויוני משהו קורה. היא יודעת שזהו, זה האחד. משכיל, עדין, אוהב מוזיקה כמוה, רחב אופקים. לא איזה שלוך. החיים יפים, העולם מחייך אליה והיא מאושרת. אבל נגזר עליה להתאכזב כשמיכאל אינו מושלם ומדהים כפי שסברה בתמימותה ובנוסף עתיד לנסוע להשתלמות מקצועית ארוכה בארצות הברית. עידית מחליטה לעשות מעשה ולאמץ ילד רוסי ולשם כך היא מוכנה להרחיק דרך סוכנות אימוץ בארץ לקזאן הנידחת והענייה ברוסיה.שם היא מגלה שההבטחות הנלהבות של סוכנות האימוץ לגבי התינוקת שנבחרה עבורה אינן ממש נכונות וממתינה לה הפתעה רבתי נוספת. עידית מאמצת בסופו של דבר ילד אחר בנסיעה נוספת ולא את התינוקת מקזאן. מהר מאד מגלה שגידול ילד לא קל הוא משימה תובענית, מפרכת, סוחטת כוחות גוף ונפש. הילד קשה העורף מרחיק מעליה חברים ובפעמים המעטות שהיא מגיעה לאירוע זה או אחר היא עדיין בפינה, לבד. אם בת ארבעים לזאטוט בן שנתיים בין אמהות צעירות, אנרגטיות, חשה לעתים צביטת קנאה- יש להן ילד, משלהן. פרי בטן. לא שנלקח מבית יתומים ברוסיה. תמהה לעתים מה קרה לתינוקת שבחרה להשאיר בהחלטה רגעית. אמה תלך לעולמה ומיכאל שוב יפציע בחייה בנסיבות שונות ולא יהיה לה חלק אמיתי בשלו. שברי חייה יתאחו במידה מסויימת אחרי שינוי ממשי לטובה אבל משהו מהמועקה יהיה עדיין שם. היא תְבָכֶּה את השנים המוחמצות, התקוות המפוספסות. לא תהיה מרצה בכירה ופסנתרנית מחוננת כפי שפנטזה בנערותה. העולם לא ימחא לה כף ויעריץ אותה. לא יהיה לה ילד משלה, בשר מבשרה ודם מדמה. זהו גורלה. העלמה מקזאן, האיקונה מחוללת הניסים מרוסיה לא עשתה נס גדול לעידית. מי שיצלח את מחציתו הראשונה של הספר שלטעמי קצת מפורטת וארוכה מדי ימצא את מחציתו השנייה טובה יותר.ממוקדת יותר, אמינה וחושפת את נפש האדם לטוב ולרע.

שלושה סיפורים על ישראלים בארצות הברית. עולמות והוויה שונים. -אקדמאית ישראלית שורשית (שנולדה עם המדינה) מלמדת עברית שנים רבות באוניברסיטה במערב התיכון שמבחינתה הוא הלב הפועם של אמריקה האמיתית. חשה צער כשהעניין בשיעוריה פוחת ומעמד ישראל בארצות הברית מידרדר, ולהוסיף חטא על פשע- מגיע פרופסור ישראלי שנבחר למגינת לבה מתוך שלוש מועמדויות- ודעותיו הפוליטיות הקיצוניות להחריד מרתיחות אותה ומעלות אותם על מסלול התנגשות. -ישראלית מבוגרת הבאה אחרי שנות נתק לבקר את בנה בפאלו אלטו ,קליפורניה שבגיל חמישים בערך ושקוע בעבודה הפך לאב. כלה מסוייגת שחמותה מעניינת אותה כקליפת השום. פוגשת לראשונה בנכדה הפעוט. היא נוחתת למציאות זרה ותמוהה. דור הורים שאינה מבינה-איך אין להם אלבום תמונות עם תינוקם? הכל בטלפון. הילד חולה אבל הולכים לרופא 'רק כשצריך'. מאכלים זרים, אריזות ענק בסופרמרקט שגודלו בלתי נתפס. חברה שבעה ומנוכרת. היא מוצאת נחמה במשפחתה של ישראלית שפגשה בטיסה. -האחרון שונה. נערות מתבגרות בקליפורניה. הורמונים משתוללים, בריתות ומעמדות בקרב בנות 13, חברויות וירטואליות ובוז למי שלא 'נחשבת' ולא BFF של אף אחת. מלכת הכיתה היא אלוהים. החיים מתנהלים דרך הסמארטפון. אין לך, את לא קיימת. דור משועבד למסך. סנאפצ'ט, אפליקציות, קבוצות סודיות. אייקונים, ראשי תיבות וניבולי פה בסגנון כפול FUFU . במרכז -נערה דחויה חברתית, בת להורים ישראלים שאמה הנואשת בת הארבעים פלוס מנסה בדרכה לגרום לה ליצור חברויות וחוצה כמה קווים תוך כדי. קהילה ישראלית ואינדיבידואלים בסביבה אמריקאית. מוטיב הניכור, פער הדורות והתרבויות. דור ישראלי מבוגר ושורשי של יפי הבלורית והתואר שאינו מחובר לילדיו שפרחו מזמן לאמריקה ונכדיו שנולדו שם ומתקשה לפענח את החברה הזרה. איפה הם ואיפה אנחנו. אצלנו ימי הולדת היו שירי ארץ ישראל וחומוס עם בייגלה, כאן הפקה שלמה ועוגה בגודל גלגל משאית לזאטוטה בת שנתיים. קפה אמיתי ואוכל פשוט וטעים ולא הדרעק הנוזלי וטרנדים בריאותיים כמו אורז בר. קפצנו לבקר חברים וכאן צריך לקבוע מראש. לא באים סתם ככה. אין סחבקיות ומצד שני לא נכנסים לנשמה- הילד התחתן? אולי תהיי סבתא סוף סוף. את לא נעשית צעירה. אהבנו את המדינה ולחמנו למענה וכאן שונאי ישראל המתייפייפים מרימים ראש בשם הפלורליזם ה'נאור' שלהם והתקינות הפוליטית. הלב נחמץ. הורים בני דור הביניים שגדלו על ערכים שאינם מצליחים להנחיל לילדיהם. נכנעים לקפריזות של בני עשרה ולא יודעים להציב גבולות כמו הוריהם. להעניש כשהם מגזימים כולל 'אידיוט' ו'דפוקה' להורים? חלילה, אסור. על כאפה הילד יגיש תלונה. דור ילדי הסלולר והורים נואשים ששכחו שהורות היא גם חינוך. מאיה ערד מוכיחה שוב יכולת ביטוי וכתיבה מהוקצעת.