האייל המבקר
5אחרי ההנאה מספרו של אלדד ׳העצים והשבבים׳, חיפשתי עוד מכתביו. ראשון מצאתי את נוהל ויזתא. סיפור פארודי-סאטירי על התנהלותם של גופי הביטחון בנסיונם להבטיח את עתיד המדינה מכאן; לא להשתעמם משם; ולהראות את עליונותם על גופי ביטחון אחרים מעל הכל. סיפור נחמד בסך הכל, שאפשר לראות בו מבוא ל׳אוגנדה׳. ואוגנדה הוא כבר ספר נפלא. שילוב של ׳כן אדוני השר׳, פראטצ׳יה קישונית, ׳שוברים שורות׳, וכמובן: ׳מנייאכ׳. הכל התחיל בעקבות פרשת אולמרט. אלדד תהה: מה היה קורה אם הפשע המאורגן היה מצליח להעמיק את אחיזתו בהנהגת המדינה? תהה, ויצר את יפתח ברקאי; שילוב בדיוני של החלקים הבעייתיים של שרון, אולמרט, לפיד ונתניהו. ואם כבר בדיוני - שיהיה עד הסוף. הספר מתרחש במציאות חלופית שבה ישראל הוקמה באוגנדה. זה אפשר לאלדד לנתק את הפוליטיקה מההקשר הישראלי המיידי, ובו זמנית לייצר אינספור רפרנסים לאישים, אירועים ותקריות כולם בלבוש אוגנדאי. זה גם נתן פתח ללא מעט הומור (דוגמאות בהמשך). הספר נכתב מנקודות מבט של הדמויות המרכזיות שבו. המספר קופץ מדמות לדמות בסגנון ראשומוני; כולן בגוף ראשון. כולן מתארות את האירועים מנקודת מבטן. החל מצעדיו הראשונים של ברקאי בעולם הפוליטי, דרך הזמן שבו דורך כוכבו - ואיתו גם השפעתו, ועד הנפילה הבלתי נמנעת. ההשפעה הקרימנלית מגיעה כבר בתחילת הדרך. ולצד ההסתכלות הנוקבת על פוטנציאל הפשע של הפוליטיקאים, אלדד מבקר גם את המערכת כבר שם, בדיוק בשלב ההתחלתי. ״הדרך הכי קלה לתפוס פוליטיקאי זה עם כסף לבחירות, כי החוק של הבחירות דפוק אצלנו לגמרי. מי שרוצה לעבוד לפי הספר יותר טוב שיהיה רוקח״ (עמ׳ 99, צ׳קו דגני, מאפיונר מתחיל). וגם בהמשך, כשעוסקים בהשפעתו של מבקר המדינה: ״אני מוכרח לומר שפעם ראשונה כשראיתי דוח כזה ממש נבהלתי. בפעם השניה ראיתי שלא קורה כלום ובפעם החמישית כבר לא קראתי את הדוחות. זה כמו דוחות ביקורת בעיריה. אז כתבו״ (עמ׳ 190, ג׳ורי גאפל, עו״ד שותף של ברקאי). ברקאי עצמו מוצג במלוא עליבותו המקסימה. אמונה תמימה ומיתממת בהיותו האיש הנכון במקום הנכון, פועל הצדק, מסייע לגלגלים לנוע, ומונע שחיתות גדולה יותר. את פעילותו התחיל אכן כלוחם בשחיתות (״היה סיפור של שר התחבורה שקנה קטרים וקרונות מגרמניה. המחיר היה מצוין, אבל לא היתה לנו רכבת. אחרי שחשפתי אותו מעל דוכן הכנסת הבחור הלך והתאבד״, עמ׳ 63). אחרי כמה הסתבכויות, כשהיה צריך להגן על עצמו ״זה כמובן היה על חשבון העיריה, כי נלחמנו את מלחמתה, על שמה הטוב; וכל המחלקה המשפטית של העיריה עבדה בשבילנו״ (עמ׳ 131). כשהיה שר במשרד משאבי הטבע וסייע לבעלי הון ״הם היו אסירי תודה. ממש לא ידעו איך להודות לי. אז הסברתי להם״ (עמ׳ 187). כמובן, החיים בצל הפשע לא פשוטים, כמה שלא מנסים לעשות טוב: ״תפסו מסמכים איפה שרק היו. אצל ג׳ורי, אצל רינה, בעירייה, במשאבי הטבע. כמה שלא תשתדל, בסוף נשארים כל מיני ניירות. ולך תסביר״ (עמ׳ 249). מהבחינה הפוליטית, אלדד אוגד, כאמור, את כלל ראשי הממשלה האחרונים אל דמותו של ברקאי. בעיקר אולמרט (עיקר הספר; רינה העוזרת ומקבלת המעטפות, אשתו ויד־שמאלו - הפסלת שמתחילה למכור יצירות במחירי עתק, אוסף העטים, נסיך רוויזיוניסטי שעובר לתמוך בנסיגה, וכמובן: פרוייקט הארץ־המובטחת שכיער את קו הרקיע של עיר הבירה קיסומו); ושרון (פרשת איי הבתולה, ובעיקר תהליך ה׳השתבללות׳: ״שבועיים אחרי הנאום על קבר ראש הממשלה הראשון הלכתי ל׳כנס עיר שלם׳ כדי לסתום את הגולל על חלום אוגנדה השלמה״, 203). אבל גם נתניהו (״הוא אוהב את החיים הטובים, ואני נותן לו אותם. רק כי אני מאוד אוהב אותו, כמובן. לפעמים שילמתי את החשבונות שלו בבתי מלון, וביציאה גם נותן לו עוד קופסת סיגרים״, 224, ג׳ו קרישבסקי, עסקן), ולפיד (״חשפתי את האמת מאחורי סיפורי יפתח ברקאי כחייל קרבי בצנחנים. שהוא אפילו לא גמר טירונות… ושכל הקריירה הצבאית שלו… היתה כמה כתבות ליקוק בשבועון הצבאי ׳בקסרקטין׳״, 83, חגי ביבי, עיתונאי). במקרה של לפיד - אפילו שמץ של ראיית נולד, לאור הסכמי הגז החדשים: ״נפגשתי עם ראש ממשלת טנזניה…[פירוט הצעות, ואז:] זכויות לקידוחי נפט בימת הרצליה [היא ימת ויקטוריה] עם תמלוגים בשיעור חמישה עשר אחוזים לטנזניה בכל מקרה שיתגלה נפט במרחק קטן מחמישים קילומטר קו אנכי לחופיה״ (271). ההומור היבש של אלדד פרוס על כל הספר (למשל: ״טילפנתי בעצמי לאנשים בשלוש לפנות בוקר. בארבע. לא הערתי איש מהם. הם ישבו ליד הטלפון וחיכו. בהחלט יתכן שיש כאלה שעוד מחכים״, 222, ברקאי מקים ממשלה). ומשחק עם האפשרויות ההומוריסטיות שבמיקום האוגנדאי (״שמאלנים, אבל לא היפים כמו אלה שלבושים כמו טרזן, הולכים כמו ג׳יין, ומסריחים כמו צ׳יטה״; או פוליטיקאי שבן טיפוחיו מרים ראש - ״הבנתי שאני מגדל נחש ממבה ארסי״; מפא״י: מפלגת פועלי אוגנדה יהודית; ועוד רבים). אפשר לצטט עוד מובאות רבות מהספר. אסתפק באירוניה שבה אלדד מלגלג שוב על המערכת כשהוא מניח ליועמ״שית להתגאות אחרי חשיפת כמה מינויים פוליטיים: ״על כן, אם הפרשה לא היתה נחשפת בזמן… זה הכי קרוב שהגענו להשתלטות עוינת של גורמים בעלי ענין על אחת המערכות הציבוריות הכי רגישות״ (228). בפועל, אותם גילויים היו בבחינת אפס קצהו. אבל המערכת מכירה רק את מה שהיא מכירה. לפעמים הייתי צריך להזכיר לעצמי שזה אכן סיפור בדיוני; ״מה־אם״. לא תיעוד אמיתי. מסייעים לכך האיזכורים המשעשעים להיסטוריה המקבילה האוגנדית. גם ההגזמות, נקודות הסאטירה, וההומור. אבל פעמים ש׳מנייאכּ׳ גובר על ׳כן אדוני השר׳. פעמים שהמציאות מזכירה שההשתבללות, סליחה, ההתנתקות, קרתה גם קרתה. ומי יודע לאן עוד אפשר להגיע. בכל מקרה – ספר מצוין. עד כדי קריאת חובה. #ספר_כן
