"מישהו לרוץ אתו" מאת דויד גרוסמן הוא סיפור מרתק על מסע בלתי צפוי של גילוי עצמי ואהבה. אסף, נער ביישן בן 16, מוצא את עצמו בעקבות כלב שוטט ברחובות ירושלים, מה שמוביל אותו לסיפור מסעיר ומרגש. במהלך המסע, הוא פוגש את תמר, נערה אמיצה שנלכדה בעולם אפל ומסוכן, ויחד הם יוצאים למסע של התבגרות והתמודדות עם הפחדים הגדולים ביותר. זהו סיפור על גבולות ההעזה וההקרבה, המשלב מתח, חיפוש ואהבה בעוצמה נדירה. מתאים למי שמחפש סיפור התבגרות מעורר השראה, מלא הפתעות ומעורר מחשבה. גרוסמן מצליח לשזור עלילה מורכבת ומלאת רבדים, שתשאיר אתכם מרותקים עד העמוד האחרון. אם אתם מחפשים ספר שיאתגר את הלב והמחשבה - זה הספר בשבילכם.

'מישהו לרוץ אִתו' הוא סיפור מתח, וחיפוש, ואהבה. אסף, נער ביישן וגמלוני בן שש־עשרה, נעקר משגרת־יומו כשהוא נשלח למשימה חסרת־סיכוי: לאתר את הבעלים של כלב גדול ופרוע שנמצא משוטט ברחובות ירושלים – והוא זה שיריץ כבסחרחורת את העלילה של אסף בספר. כך מגיע אסף לאנשים ולמקומות שבאמצעותם נגלה לו, כמו בפאזל, סיפור מופלא השואב אותו לתוכו – סיפורה של תמר, נערה בודדה וסוערת, שנלכדה בסבך של עולם אפל ומסוכן, ונאבקת בו באומץ. תמר היא הגיבורה הגואלת של 'עלילת ההצלה' שבספר. תוכניתה נועזת, כמעט מטורפת, ולאסף הנדהם והמוקסם אין ברירה אלא להילכד איתה בסיפור שלה, לרוץ איתה עוד לפני שהכל ברור לו ולפני שהוא פוגש אותה ממש. לשניהם יהיו אלה ימים של מסע אל גבולות ההעזה, הנדיבות וההקרבה; מסע של התבגרות מואצת. הסיפור, שמתחיל כסיפור לבני־הנעורים, הולך ומתבגר מפרק לפרק (ופרקי תמר מלכתחילה 'מבוגרים' יותר מאלה של אסף בן־גילה). השניים יחצו 'גבול' ביחד, ויגיעו לגילוי עצמי ולגילוי האהבה. קוראים שונים, או קריאות מגוּונות, יוכלו ללכת שבי אחרי ה'רומנסה' המודרנית הזאת, הריאליסטית והמבריקה, של גרוסמן. אפשר לקרוא בספר למען העלילה המפתיעה בתהפוכותיה; אפשר להתרגש מהעיצוב החם והחכם של תהליכי הנפש של הדמויות השונות כל־כך זו מזו ועם זאת מוצאות בתוכן את "החלק של הלֶגו בנפש" שמחבר אדם לאחר; ומי שמבקש לעקוב אחרי גלגולי הגיבור ה'גרוסמני' בין ספריו גם ימצא עניין רב בַּ'תיקון' שעוברים כאן הגיבורים החסומים מן העבר, החל מ'רץ' – ביכולת שניתנת להם לפרוץ את המעגל, לתת את עצמם לאחרים, להשמיע בחוץ את הקול הפנימי, הנבדל והטהור אף שמתפלשים אתו במחילות הפנימיות הכי אפלות. כשמגיעים לסוף הספר אי אפשר לא לשים לב לגלגול שעבר כאן אשכול המעשיות על הנסיכה השקועה בשינה עזה, ועל גואלהּ האירוטי. סיפור התשתית הזה, של המיפנה בחיי המתבגרים ומשבר העקירה מעולם הילדות ומיסגרותיו, התפרק ונבנה־מחדש אחרת בוֶרסיה המודרנית שלו. אפשר לגלות כאן את הֵדי הפרטים המטאפוריים האופייניים למעשיית ההתבגרות הזאת: המגדל, המבצר או הטירה החסומים, האי הנעלם בלב ים, סבך השיחים הקוצניים, היער, המערה, הבריכה או הבאר שהנסיכה משוקעת בהם, מעגל־האש הלא־עביר, הסם שהישקו אותה תחליפי־ההורים המאיימים, בעל־החיים המוליך את הנווד־הנסיך ליעדו, המבחנים שעליו לעבור בדרכו להבקיע את הסבך, המפתח, התיבה בה מופקד האוצר, מחלפות השיער הנגזזות, וכו'. אבל הסיפור הזה מתחלק כאן אחרת בין הדמויות, והוא נבנה מחדש בהסטות, בחילופי זהויות, ובחילופי מינים (שחוזרים שוב־ושוב בספר, כמעט לגבי כל דמות). 'הנסיכה' היא זו שגואלת כאן באומץ (המאבקים של אסף הם רק הד רך); 'הנסיך' (אסף) הוא זה שרדום; אבל המסומם בפועל אינו אסף, אלא מי שרוצים להצילו; דווקא בהורים כמו הוטל ה"כישוף שרוקן אותם מעצמם, רק קליפת הוריה נשארה"; ומן המגדל, שהזמן בתוכו ניקרש, פורצת דווקא תחליף־האם, לאחר שבאה הדקירה שנקבה את קרום המלים שהיו חייה עד אז; וכו'. המעקב אחרי האמירה החדשה של הספר יצטרף לקחת בחשבון את הערבוב־מחדש העמוק שהוא עושה בתפקידים התרבותיים המסורתיים.