בשנים שבהן טרח על 'אם זה אדם' ו'ההפוגה', שני ספרי המופת שאיתם נכנס לעולם הספרות, ראה לעצמו פרימו לוי כורח לכתוב, ממש במקביל, בדיוק באותן שנים ארוכות, סיפורי מדע בדיוני מבריקים על כימיה, ביולוגיה וטכנולוגיה דמיוניות, הממריאים על כנפי דמיון משוחרר ונבואי. אלה סיפורים קומיים ברובם, כי לוי היה איש שנהנה לצחוק ולגרום לאחרים לצחוק. מי שהקפיד להודיע בספריו שהוא עד מהימן וכי שום עובדה בהם "אינה מומצאת" – כתב אפוא בו־בזמן ספר ספקולטיבי, שכמו "לא אכפת אם לא תאמינו" לסיפוריו. לוי, רב־מג של תגליות והמצאות מעוררות השתאות, התענג על כתיבת הסיפורים הללו, וחש שהם נוגעים למרכז חייו הספרותיים, אך פרסומם, תחילה בעיתונים ובמגזינים, גרם לו גם מבוכה ותחושת אשמה. קוראיו הנאמנים, במיוחד הניצולים שבהם, שיגרו לו מכתבים נזעמים והרגישו נבגדים בכך שהסופר שריגש אותם בספריו על הלאגר מחלל את כתיבתו ב"סיפורי בדיחה מבדרים". סיפורי הספר הם הזמנה לקוראים להשתתף בניסוי מחשבתי בנוסח "מה היה קורה אילו" – למשל, אילו יכולנו לשמר זיכרונות וחוויות בעזרת תערובות כימיות הנשמרות בבקבוקונים, אשר ריחן יעורר את הזיכרונות הללו; אילו היתה בידינו תרכובת ההופכת כאב לעונג ממכר; אילו יכולנו להקפיא את גופנו ולהתעורר משנת החורף, צעירים ובריאים, בעוד כמה מאות שנים; אילו היתה לנו מכונת שכפול תלת־ממדי המסוגלת ליצור העתקים מושלמים, אטום מול אטום, אפילו של יצורים חיים, אפילו של עצמנו; אילו הצלחנו להתנות תרנגולות לשמש כצנזוריות של טקסטים; אילו יכולנו להקליט את כל המסרים העצביים שמוחו של מישהו קולט בהתרחשות מסוימת, את כל תחושותיו, ולהעביר את התחושות הללו ישירות למוחו של אדם אחר, שהיה חוֹוה חוויה טוטלית ונעשה גיבור ההתרחשות הזאת; ועוד. התגליות המדעיות המפונטזות בסיפוריו של לוי, או ההמצאות של חומרים ומכשירים, נולדות באופטימיות של בשורת קִדמה ומבטיחות להביא ברכה ואושר, שדרוג נפשי ושיפור כישורים, אך עד מהרה מתגלים בהן פגמים ושפע פרדוקסים, ומתברר שהן מסכלות את התבונה ואת הרוח האנושית ומתנגשות עם החוק והמוסר. מנחם פרי, באחרית־הדבר, מבקש לאתר את הדיאלוג התוסס שספר זה מקיים עם כתיבתו של פרימו לוי בספריו על הלאגר, ומתאר את מקומו המרכזי בפוליפוניה של הסיפורת של לוי.

בשנים שבהן טרח על 'אם זה אדם' ו'ההפוגה', שני ספרי המופת שאיתם נכנס לעולם הספרות, ראה לעצמו פרימו לוי כורח לכתוב, ממש במקביל, בדיוק באותן שנים ארוכות, סיפורי מדע בדיוני מבריקים על כימיה, ביולוגיה וטכנולוגיה דמיוניות, הממריאים על כנפי דמיון משוחרר ונבואי. אלה סיפורים קומיים ברובם, כי לוי היה איש שנהנה לצחוק ולגרום לאחרים לצחוק. מי שהקפיד להודיע בספריו שהוא עד מהימן וכי שום עובדה בהם "אינה מומצאת" – כתב אפוא בו־בזמן ספר ספקולטיבי, שכמו "לא אכפת אם לא תאמינו" לסיפוריו. לוי, רב־מג של תגליות והמצאות מעוררות השתאות, התענג על כתיבת הסיפורים הללו, וחש שהם נוגעים למרכז חייו הספרותיים, אך פרסומם, תחילה בעיתונים ובמגזינים, גרם לו גם מבוכה ותחושת אשמה. קוראיו הנאמנים, במיוחד הניצולים שבהם, שיגרו לו מכתבים נזעמים והרגישו נבגדים בכך שהסופר שריגש אותם בספריו על הלאגר מחלל את כתיבתו ב"סיפורי בדיחה מבדרים". סיפורי הספר הם הזמנה לקוראים להשתתף בניסוי מחשבתי בנוסח "מה היה קורה אילו" – למשל, אילו יכולנו לשמר זיכרונות וחוויות בעזרת תערובות כימיות הנשמרות בבקבוקונים, אשר ריחן יעורר את הזיכרונות הללו; אילו היתה בידינו תרכובת ההופכת כאב לעונג ממכר; אילו יכולנו להקפיא את גופנו ולהתעורר משנת החורף, צעירים ובריאים, בעוד כמה מאות שנים; אילו היתה לנו מכונת שכפול תלת־ממדי המסוגלת ליצור העתקים מושלמים, אטום מול אטום, אפילו של יצורים חיים, אפילו של עצמנו; אילו הצלחנו להתנות תרנגולות לשמש כצנזוריות של טקסטים; אילו יכולנו להקליט את כל המסרים העצביים שמוחו של מישהו קולט בהתרחשות מסוימת, את כל תחושותיו, ולהעביר את התחושות הללו ישירות למוחו של אדם אחר, שהיה חוֹוה חוויה טוטלית ונעשה גיבור ההתרחשות הזאת; ועוד. התגליות המדעיות המפונטזות בסיפוריו של לוי, או ההמצאות של חומרים ומכשירים, נולדות באופטימיות של בשורת קִדמה ומבטיחות להביא ברכה ואושר, שדרוג נפשי ושיפור כישורים, אך עד מהרה מתגלים בהן פגמים ושפע פרדוקסים, ומתברר שהן מסכלות את התבונה ואת הרוח האנושית ומתנגשות עם החוק והמוסר. מנחם פרי, באחרית־הדבר, מבקש לאתר את הדיאלוג התוסס שספר זה מקיים עם כתיבתו של פרימו לוי בספריו על הלאגר, ומתאר את מקומו המרכזי בפוליפוניה של הסיפורת של לוי.