כותרת המשנה של הספר היא "דברים שלמדתי על עצמי כשקראתי את פרשת השבוע", והיא מתארת בדיוק את הדבר: לא פירושים על הפרשות, אלא סיפורים אישיים שמתחברים אליהם. אני קוראת לזה "אמת בפרסום", כי תכלס כל ספר על הפרשות מביא את הזווית של המחבר שלו, אבל לא כולם מצהירים על זה בגלוי כמו הרב בריליאנט. עוד דבר שאני אוהבת בספר הזה הוא שהרב בריליאנט לא מציג את הפרשנות שלו כאילו זו האמת ואין בלתה - הפרשנות שלו היא סוג של הצעה, והיא מלאה ב"אולי" וב"יכול להיות". המבוא של הספר שוטח כמה עקרונות שליוו את המחבר בכתיבת הספר. אחד שמצא חן בעיניי במיוחד היה שהוא כתב: אל תקראו הערות שוליים. מבחינת הרב בריליאנט, הערות שוליים קוטעות את רצף הקריאה, והוא מודיע כבר בהקדמה שאין בהערות שהוא כתב שום דבר מספיק חשוב ששווה לקטוע בשביל את הקריאה. הוא גם מתישהו מוודא שהקורא לא נופל בפח הזה. אני מטבעי לא אוהבת שמכתיבים לי דברים, וגם לא מפריע לי לקטוע רצפי קריאה כי אני חוזרת אליהם בקלות, ולכן בוודאי שקראתי את הערות השוליים, אלא אם קלטתי מיד שמדובר רק במראה מקום. הרב בריליאנט משתף בכל מיני דברים אישיים: שהייתה תקופה שהוא הלך לישיבה חרדית והסתגר מכל העולם; שהוא שונא לרוץ; שהוא לא יודע לומר "לא" לטלפניות שמבקשות תרומות. זה נחמד שזה ספר שנכתב תוך כדי המלחמה. רוב ההרהורים שלו הם קודמים או לא קשורים, אבל מדי פעם הוא מזכיר מענייני השעה - עסקת החטופים, הקונספציה - וזה נחמד לקרוא את נקודת מבטו על דברים עכשוויים. הוא לא לוקח את עצמו ברצינות, ויש הרבה הומור בכל הספר, אבל לא רק. אחותו הגדולה שירה נפטרה זמן קצר לפני המלחמה בהיותה אם צעירה, והאבל עליה נמצא בספר. לא בכבדות בכלל, והרבה פעמים כהשראה ולפעמים בהומור, אבל עדיין זה שם. בדרך כלל אני נמנעת מספרים שמתארים הווי חיים דתי כי לרוב אני מוצאת פערים בין מה שמתואר לבין החוויה שלי וזה מפריע לי. אבל קראתי את 'כל התלמוד על רגל אחת' של הרב בריליאנט וידעתי שהסיפורים האישיים שלו מעניינים אותי. ואכן צדקתי - בספר הזה מצאתי הרבה נקודות חיתוך של החיים שלי והחיים של הסופר, וזה אחד הדברים שמאוד איפשר לי לקרוא את הספר: את "ערב עזר מציון" שבו כולנו בוחרים במה נרצה לזכות בהגרלה הסינית של עזר מציון, למרות שמכל השנים שאנחנו משתתפים בהגרלה, רק פעם אחת זכינו; בעלי, שגם היה בשלישות בצבא, הזדהה עם ה"עבודת פרך" שתיאור הרב בריליאנט (אבל פחות עם הקטע הטלפוני שהם עשו…); הרב בריליאנט צעיר ממני רק בחמש שנים אז יש דברים חופפים בילדות שלנו; גם הוא יודע לתכנת בוורדפרס; היו חפיפות בתובנות על החיים, חינוך ילדים, בקיצור זה היה מאוד מעניין ואיפשר לי לקרוא בשמחה גם את הדברים שבהם אנחנו שונים. הסיפורים האישיים הם לא רק חווייתיים, הם גם מביאים תובנות מפתיעות ומעניינות: "לכן, בזמן שהרבה מפרשים תוהים למה התורה חוזרת ב'ויקהל פקודי' על כל מה שנאמר ב'תרומה' ו'תצווה', אני תוהה להפך - איך זה שבשאר התורה היא לא עשתה את זה?" הוא משווה, מזווית מסוימת, בין היום השמיני של חנוכת המשכן לשמיני עצרת תשפ"ד, מסביר למה "החודש הזה לכם" היא המצווה הראשונה שנצטווינו כעם, ומשווה את הנאומים של משה רבנו בפרשות האחרונות של ספר דברים לגרף תנועת מניות. הוא גם מעלה שאלות למחשבה: כמה צדקה אנחנו נותנים ולמי, האם אפשר להצטיין במשהו אם משקיעים לא רק בו אלא גם בדברים חשובים אחרים, על פריצת גבולות וההשפעה שיש לזה עלינו, ועוד רבות וטובות. קצת פחות התחברתי לקטעים שבהם הוא מנסה להמחיש דיאלוגים שהתרחשו בפרשה, אבל לשמחתי אין הרבה כאלה קטעים. במסגרת ההומור, פעם אחת הוא ממש מתפרע: על הפסוק "שופטים ושוטרים תתן לך", הוא אומר "לך, להנאתך ולטובתך (מדרש שהמצאתי בהשראת 'לך לך, להנאתך ולטובתך')". זה מקסים. ומה שעוד יפה בספר זה שהרב בריליאנט גם מתעניין בנו, הקוראים - הוא מציג את עצמו ואז מנסה להבין מי אנחנו ומצד שני לא חושב אוטומטית שכולנו כמוהו (טעות שעושים מחברים רבים, וכך הם מאבדים אותי כקוראת). הוא שואל שאלות (למשל בעניין הצדקה: "איפה אתם בנושא הזה? נותנים בערך? נותנים מעשר מסודר? רוצים להגדיל את הסכום?"), ובסוף הספר אף מעודד את הקוראים לחפש אותו בפייסבוק ולדבר איתו על הספר, לטוב ולמוטב. בסוף הספר הוא מתנהג כמו שתורה מתנהגת, ודואג לחבר את סוף הספר להתחלה. קראתי את הספר לא לפי הפרשות אלא ברצף שהתאים לי - כל שבת קראתי מספר קבוע של עמודים, ומראש בכלל התחלתי את הספר באמצע השנה. לא הרגשתי מחויבות לקרוא לפי מה שמתבקש או לפי מה שהסופר רוצה. יש לי מספיק מחוייבויות בחיי - ספר שאני קוראת להנאתי ממש לא עומד להצטרף למחוייבויות האלה 🙂 מה שכן, איך שסיימתי את הספר, התחלתי אותו שוב מההתחלה. לכן למרות שהתחלתי אותו לראשונה בינואר השנה, רק עכשיו, אחרי סיום קריאתו בשנית, אני מתיישבת לכתוב סקירה.