"הביתה" מאת טוני מוריסון הוא רומן עוצמתי שמטלטל את הקוראים לעומקה של ארצות-הברית של שנות החמישים. פרנק מאני, חייל משוחרר ממלחמת קוריאה, נאבק בשדים פנימיים ובזיכרונות קשים, מוצא את עצמו במסע חזרה לבית ולזהות, בעקבות מכתב דחוף שמקבל על אחותו. הסיפור פורש בפנינו את אמריקה של פרנויה, גזענות ומאבק פנימי, תוך שהוא מאתגר את האמיתות של חייו של פרנק ובעצם, את האמיתות של כולנו. מוריסון, זוכת פרס נובל לספרות, מצליחה לשלב בין עלילה מרתקת לבין כתיבה אינטואיטיבית וחודרת, שמזכירה לנו את כוחו של הבית לא רק כמקום פיזי, אלא כתחושת שייכות ונחמה. מתאים לקוראים המחפשים ספרים עם עומק רגשי וסוציולוגי, שמתמודדים עם סוגיות של זהות, גזענות ותקווה לשיקום עצמי.

הביתה הוא הרומאן העשירי של טוני מוריסון, כלת פרס נובל לספרות (1993), המחברת של 'חמדת', 'העין הכי כחולה', 'גן-עדן' ו'חסד' הבלתי-נשכחים. רומאן חדש של מוריסון שב ומזכיר לנו בכל עמוד עד כמה היא פשוט יודעת לכתוב, להוליך טקסט בתנופה שמעטים מסוגלים לה. הביתה מחזיר אותנו לארצות-הברית הקשה של ראשית שנות החמישים של המאה הקודמת, ארצות-הברית של מלחמת קוריאה, של הפרנויה המקרתיסטית האנטי-קומוניסטית ושל האלימות הגזענית המבעבעת: על אף אחת מדמויות הספר לא נאמר בו מה צבע עורה, די לנו במצבים שאליהם נקלעת הדמות כדי לדעת זאת. פרנק מָאני בן ה-24 הוחזר משירותו הצבאי בקוריאה חבול נפשית, הלוּם קרב. שני חברי הילדות הקרובים שלו, שאיתם התגייס בתקווה שחיי שלושתם ישתנו, נהרגו לידו. ללוֹטוּס, ג'ורג'יה, המקום שכוח-האל שבו חי לפני הגיוס, הוא אינו מתכוון לחזור, מה יש לו לחפש שם? גם אמו ואביו כבר אינם חיים. זר הוא מסתובב בעיר סיאטל קרוב לשנה, מטורף למחצה, רדוף התקפי חרדה לא נשלטים, תיעוב עצמי ורוחות-רפאים של תמונות חוזרות. כל דבר מזכיר לו משהו טעון בכאב, והאבל העמוק שלו על מות חבריו מכסה, כמסתבר, על מעשים מקוריאה, שאינו מעז לזכור. אבל מכתב שהוא מקבל – "בוא מהר. היא תהיה מתה אם תתמהמה" – מוציא אותו מן השיתוק הנפשי שלו. הוא יוצא דרומה, לג'ורג'יה, להציל את חיי אחותו בת העשרים, האדם היחיד שנותר לו בעולם, זו שעד לפני ארבע שנים הוא היה לה הן אם, הן אב, הן מדריך ומגן. המסע אל אחותו ואחר-כך הביתה ללוֹטוּס – המתנהל בטוּרים גבוהים ונגדש אירועים קיצוניים – הוא לא רק מסעו של פצוע הנפש החוזר לחיים, אלא גם מסע שאירועיו מביאים את פרנק להתמודד עם הזיכרונות המושכחים שלו ולשנות את מה שנראה לו כאמת. לכאורה כותבת מוריסון כמספרת כל-יודעת, אבל האמיתוֹת שבידה זמניוֹת, פרנק קורא עליהן תיגר שוב ושוב: "את יכולה להמשיך לכתוב. אבל אני חושב שאת צריכה לדעת את האמת". האמת הזאת תאפשר לו לקחת אחריות על חייו, לעמוד זקוף, לא להיות תלוי באחרים בתפיסת הערך העצמי. "בוא אח. נלך הביתה", אומרת לו אחותו, והבית אינו סתם מקום, הוא תחושת-עולם. מן העתונות והמרשתת: הספריה החדשה | הרפובליקה הספרותית | הארץ | וואלה | Ynet | <a href="http://arikglasner.wordpress.com/2014/06/28/%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%98%D7%95%D7%A0%D7%99-%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D